נועם זיופוסט טראומה – זכרונות מצוק איתן
זהו קובץ סיפורים שכתבתי, העוסק בתקופה מטלטלת בחיי, ימי מבצע "צוק איתן" בעזה.
בני הבכור לחם שם, בעזה, ואני לא ידעתי את נפשי מרוב דאגה.
הימים הארוכים והלילות ללא שינה של חמישים יממות המלחמה נתכנסו לרישומים אקראיים ולחלקי זכרונות, ובחלוף הזמן היו לספר.
פתח דבר
את הכתיבה התחלתי ללא מטרה וללא תכנון.
המילים והמשפטים פרצו מן המקלדת ביום בהיר אחד, כשנה לאחר סיומו של מבצע "צוק איתן" בעזה, במהלך חדשי הקיץ של שנת 2014.
סיפורי הוא סובייקטיבי לחלוטין. ניסיתי לדבוק בעובדות ככל שניתן אך הסיפור בודאי מושפע מתחושות ורגשות שחוויתי במהלכה של תקופה סוערת ומטלטלת, חלקן עוד אצורות ואת רובן כבר שיתפתי עם הקרובים ללבי.
יותם בני הבכור היה לוחם בחטיבת גולני כשהחל המבצע. יחד עם חבריו נכנס לרצועת עזה לשבועיים וחצי שנדמו בעיני כנצח, ואני חוויתי את הפחד הגדול בחיי. פחד מוות במלוא מובן המילה.
אי הודאות הארוכה אשר לגורלו ומחיר הדמים היומיומי, הנורא, ששלמו משפחות ישראלית רבות הטריפו את דעתי והדירו שינה מעיני עד שקמתי ונסעתי אליו, לגבול המלחמה.
שבעה שבועות ויום אחד נמשך מבצע צוק איתן, העימות הצבאי הרצוף הארוך ביותר מאז מלחמת העצמאות.
חמישים ימים שהם פסיק במונחים היסטוריים וחוליה זעירה נוספת בשרשרת מלחמות ישראל.
אבל עצם היותו של היקר לי מכל בלב המערכה הותיר בלבי צלקת, כזו המצויה בו עד היום ומזכירה לי מאז את מחירה של המלחמה ואת יוקרם של החיים.
אין דבר הנחרט בזיכרון הקולקטיבי יותר ממלחמה. היא מביאה עמה הרס וחורבן ופצועים והרוגים אך עם זאת גם תעצומות נפש, התגייסות כללית, סולידריות לאומית ואהבה גדולה לחיילים.
זהו סיפור מסע, פרקיו הם שמות יישובים ומקומות, ותוכנו סיפורים אישיים ואישיים למחצה שליקטתי בדרך.
זה סיפורה של טראומה לאומית, אחת מני רבות בפסיפס הטראומות על ציר הזמן של תקומת ישראל, וגם של פוסט-טראומה קטנה, אישית.
♦♦♦
כפר מימון
חום כבד של חודש יולי רבץ על חורשת האקליפטוסים הגדולה שליד כפר מימון.
ענני אבק גדולים עלו באויר וריחם התערבב בריח חומר הנפץ שנישא מהשדה הסמוך, שם סוללת מרגמות יורה פגזי מאה ועשרים מילימטר ברעש עמום אל עבר עזה.
המון אינסופי של כלי רכב צבאיים, רכבי פיקוד, סיור וכלים משוריינים היה פזור בכל השטח ועשרות רבות של חיילים מאובקים וצרובי פנים התרוצצו ביניהם.
בצילם של עצי האקליפטוס חנה גדוד 13 של גולני במשך שבועיים ארוכים, מהיום בו הוקפץ בבהילות מהתעסוקה המבצעית ברמת הגולן ועד ל 20 ביולי, היום בו הכריז מפקד החטיבה על ההסתערות אל עבר שכונות הטרור הצפופות שממזרח לעיר עזה.
הגדוד נמצא בעיצומה של לחימה קשה. בחורשה נותרו רק אנשי מנהלה חימוש ותחזוקה, כמה חיילות, וגם קומץ לוחמים שנותרו מאחור מסיבות שונות.
"איפה פלוגה ג'"? אני שואל את אחד הנגדים. הוא מעיף בי מבט עייף ומצביע אל עבר פינה בקצה החורשה, שם מפוזרות מספר מיטות שדה, ציוד לחימה וערמות בגדים. שני חיילים שכבו על מזרונים צבאיים שהיו מונחים על הרצפה.
"מה קורה חבר'ה"?
"ואללה, הכל סבבה"
"אתם פלוגה ג'"?
"כן, למה"?
"מכירים את יותם זיו"?
"בטח. מי אתה"?
"אבא שלו. באתי לנסות להבין איפה הוא"
"אתה במילואים"?
"ככה, לא ממש… פשוט אי אפשר להגיע לכאן על אזרחי, אז עליתי על מדים ובאתי"
"טוב הם בפנים, אתה יודע… אין קשר איתם כבר איזה יומיים"
"ומה אתם יודעים? איך הולך שם?"
"קשה, יש הרוגים"…
אני מרגיש מחנק. חוזר במהירות לאוטו ומתיישב. העייפות והדאגה נותנת את אותותיהן וכאב הראש הנוראי המלווה אותי זה יממה רק הולך וגובר.
ההגיון אומר שהוא בסדר. הרי הנגמ"ש שנפגע והתפוצץ שם שלשום זו פלוגה אחרת, לא ג'.
הרי אנשי קצין העיר לא פקדו את ביתי בביקור בלהות, ואם היה קורה חלילה משהו נורא כבר הייתי יודע. אבל כרגע העובדות לא משחקות תפקיד. הכל מתערבב לי בראש, זמנים ואירועים. אני לא ישן כבר שבועיים, עצביי מרוטים.
המתח הנורא של אי הידיעה והזמן שלא זז מטשטשים את התודעה ומשבשים את היכולת לחשוב בהגיון.
אבל פתאום, אני חש מין הרגשה מוזרה, כזו שעוד תחזור אלי בהמשך. כאן, בחורשה המאובקת בשדות כפר מימון, שישה קילומטרים מגבול רצועת עזה, כשפצמ"רים נוחתים מכל עבר ואין שום מרחב מוגן בשום מקום, כשהצבע האדום אינו נותן ולו חמש-עשרה שניות של חסד, כשכיפות הברזל מגינות על העורף אך לא על החזית, דוקא כאן אני מרגיש הכי בטוח מזה שבועיים.
סוף סוף אני ממש קרוב אליו ואולי, מי יודע, ניפגש בקרוב.
שפיים
כמה שמחתי כשהתגייס לגולני.
חששתי, אבל גם שמחתי שישרת בגדוד לוחם, שיטעם את כור ההיתוך הישראלי האולטימטיבי על כל גווניו. שיכיר אותם מקרוב. שיחשף, ביחד עם הבוץ בנעליים והחולצה המיוזעת, לתרבויות ישראליות שלא הכיר, אלו המביאות מבטאים אחרים, מאכלים שלא הכיר, אורחות חיים ומנהגים שהיו זרים לו לגמרי, לקיבוצניק הזה.
חששתי, אבל הייתי גם מאושר על שבחר בשירות קרבי, שישרת את מדינתו שירות משמעותי, שיהיה גאה במה שהוא וחבריו עושים יום יום, ויצא אחר כך כאדם טוב יותר.
חששתי, אבל כמה גאווה היתה לי בלב לראותו במדים הירוקים, ואחר כך עם תג היחידה של גולני, ואחר כך עם הכומתה החומה. גאווה שמרחיבה את החזה וזוקפת את הראש. הרגשתי שהוא אפילו לא מבין עד כמה עליו להיות גאה.
בכיתי ביום הגיוס, בכיתי בהשבעה, בכיתי בסיום מסע הכומתה.
עקבתי אחריו בטירונות ובאימון המתקדם. רצתי אחריו לכל פינות הארץ. לבסיס הטירונים, להתנחלות המבודדת ליד שכם, למוצב שכוח-אל ברמת הגולן, למוצב על גבול עזה, לשטחי האימונים בצפון, לגוש עציון.
עקבתי אחריו מקרוב בכל שלב עד לסיום מסלול ההכשרה המפרך. השיחות בינינו נגעו בפרטי הפרטים, בדקויות. היו אלה רגעי חסד של הצצה עמוקה אל תוך עולמו החדש, אותו עולם צבאי שאני מכיר שנים רבות, ועכשיו סוף סוף יש לי פרטנר לשיחה שמבין מה יש שם בפנים.
כאשר נחטפו ונרצחו שלושת הנערים בגוש עציון ובימיו הראשונים של "שובו אחים", מבצע החיפושים הנרחב אחריהם, התנחמתי בעובדה שהוא בצפון רמת הגולן, הרחק מכל הבלגאן. לא עברו אלא ימים ספורים והגדוד הוקפץ הישר אל שטחי הכינוס של המלחמה שאז עוד ניטשה רק באויר.
ככל שעבר הזמן והמבצע הקרקעי המתקרב נראה בלתי נמנע, עלה אצלי סף החרדה ושבר שיאים של עוצמה. ההכרה שכן, יכול להיות שהוא יצטרך להשתתף בלחימה היכתה בי פתאום ולא נתנה לי מנוח.
היום השביעי ללחימה בעזה היה קשה ועתיר אירועים במיוחד. כמאה רקטות שוגרו אל עבר ישראל, חלקן אף פגעו בגוש דן ובצפון המדינה. רסיסי טילים, ואולי של רקטת "כיפת ברזל" נפלו לא הרחק מביתי. הלילה ההוא, שבין ה 14 וה 15 ביולי, היה הראשון שבו לא עצמתי עין. הראשון מבין לילות רבים.
הייתי יושב ספון בסלון מול הטלויזיה, תמיד באותה פינה בספה, דרוך ומתוח, מדלג מערוץ חדשות אחד למשנהו. ערוצים ישראליים וזרים, אפילו אלג'זירה. הטלפון ביד.
נלחמתי בה בכל כוחי אך לא הצלחתי לסלק מראשי את המחשבה על הרגע הנורא מכל, זה שבו מגיעים אנשי קצין העיר. ראיתי את הרגע הזה בחלומות וגם בהקיץ. את דלת הכניסה השארתי תמיד מעט פתוחה, ודרכה הייתי מציץ החוצה, מחסיר פעימה למשמע כל רכב הנכנס למגרש החניה. לא יכולתי לשלוט בזה.
כשהיה עולה השחר הייתי נרדם לשעה-שעתיים, מתעורר חזרה בחטף אל מבזקי חדשות הבוקר המדווחים על אירועי הלילה וחוזר חלילה, כך ימים ולילות רבים.
סג'עייה
בשעת לילה מאוחרת החל כוח משוריין של גולני בחיפוי כוחות שריון ותותחנים לנוע אל עבר שכונת סג'עייה שממזרח לעזה.
בנגמ"ש הראשון בכוח ישבו תשעה לוחמים ממחלקת הסיור של גדוד 13. תוך כדי תנועה אל היעד נתקע הנגמ"ש המיושן ונעצר במקומו. דקות ספורות לאחר מכן ספג אש נ"ט כבדה שגרמה לפיצוצו. שישה לוחמים נהרגו מיד. השביעי, אורון, נעדר.
יום ראשון. משעות הבוקר החלו השמועות, והן נפוצו לכל עבר בקבוצות הוואטסאפ. דיברו על אסון גדול. על הרבה הרוגים ופצועים.
באותו הבוקר לקחתי פסק זמן קצר מעוד לילה מורט עצבים מול המסך ונסעתי לבקר חברים.
השעה היתה 10:35 בבוקר כשהטלפון שלי רטט. כמו בכל הימים האחרונים, הטלפון לא בכיס אלא ביד. כל ידיעה וחצי ידיעה, כל עדכון חדשות, כל אסמס מקפיץ אותי. אפליקציית אזעקות, אפליקציית מבזקים, הכל פתוח והמידע זורם.
אני יוצא החוצה ומציץ בהודעת הוואטסאפ שנשלחת מחבר בקבוצת פלוגת המילואים שלי. בהודעה תמונה של נגמ"ש "ברדלס" הרוס ושרוף, והמילים, מיטשטשות מרגע לרגע, מכות בי: "נגמ"ש שעלה על מטען לפנות בוקר, לצערנו יש 11 הרוגים מגולני. עדיין לא פורסם בתקשורת".
אני מרגיש שהדם אוזל מהגוף. הטלפון נופל על העשב ואני עומד שם לבד, רועד כולי, חיוור ומאובן ולא מסוגל לעשות דבר. אני מחפש את המכשיר אבל העיניים דומעות ואני לא מוצא. ואז הוא מצלצל. אני מרים אותו מתוך העשב. על הקו חבר מהקבוצה, ואחריו בשיחות ממתינות, כולם. הם דואגים ומתקשרים לנסות ולעודד.
ב 11:21 אני כותב לקבוצה: "חבר'ה, בבקשה, כל מי שיש לו קשרים ויכול להביא איזה שהוא מידע נוסף, נא להתקשר אלי".
אני מרגיש אבוד, חסר אונים ובודד.
כל בעלי הקשרים מתגייסים ומנסים לאסוף מידע. מתקשרים לחברים, חברים של חברים, אפילו הגיעו אל מי שהיתה הפקידה הפלוגתית ועכשיו מטיילת בהודו.
11:35. הודעה נוספת מופיעה על המסך, מכה לי בפנים. "זה גולני, גדוד 13, פלוגה ותיקה".
השמים נופלים. חרדה נוראית ומשתקת אוחזת בי. אני מתקשר בידיים רועדות לחבר ששלח את ההודעה ומתחנן שיברר, איזו פלוגה? איזה מחזור? הרי הילד שלי בגולני, בגדוד 13, בפלוגה ותיקה…
אלונה לקחה אותי הביתה, לא יכולתי לנהוג. בראש התרוצצו מחשבות אימה על אנשי קצין העיר המחכים לי כבר בפתח הבית. פחד איום ומכווץ, חד ואכזרי.
השעות הבאות יהיו קשות מנשוא. רק בערב מודיעים בחדשות כי מדובר בחיילי מחזור מרץ, ולא נובמבר, והלב לא מאמין לכלום. כשנאמרות המילים "הודעה נמסרה למשפחות", הלב נחמץ לנוכח אסונן הנורא של משפחות רבות , אבל גם חש נחמה קטנה עלי. תודה לאל, הוא לא ביניהם.
יד מרדכי
ביום החמישה עשר למבצע צוק איתן לא יכולתי יותר.
הלב אומר "לך", הראש אומר "תישאר, אידיוט". כבר כמה ימים אני מרגיש שמקומי שם, קרוב ככל שניתן לאיזור הקרבות. ולא שאתרום משהו למישהו ובטח לא לשקט הנפשי של משפחתי. פשוט כי אני משתגע בבית, ואי הידיעה מטריפה את דעתי.
לא ידעתי דבר על מקום הימצאו. אפילו לא ברמז. בכל התקופה הארוכה ששהה בשטחי הכינוס הקפיד שלא לציין את מיקומו. הייתי גאה בו על כך, ובו בזמן קיוויתי שירמוז היכן הוא נמצא. החיפוש אחריו בהמולת המלחמה עומד להיות אתגר גדול.
ארזתי כמה דברים, עליתי על מדים ונסעתי דרומה, אל המלחמה.
הכבישים מלאים במובילי טנקים העושים דרכם אל אזור הקרבות. אחרי אשקלון האויר נעשה כבד, ענני אבק עולים מכל מקום ומקשים על הנשימה ההולכת ונעשית כבדה ממילא.
ברדיו מדווחים כי עקב המצב בדרום נחסמו כבישים בכל עוטף עזה וכי לא תותר כניסת אזרחים למעט תושבי האזור. הלב מחסיר פעימה.
בכביש החולף ממול למושב מבקיעים אני רואה בפעם הראשונה את השמים של עזה. הם כהים ועכורים, מבשרים רע.
אני מגיע ליד מרדכי. בתחנת הריענון הגדולה עשרות חיילים וכמה צוותי חדשות. מכאן מתחיל שלב איסוף המודיעין. אני ניגש לקבוצת קציני שריון מאובקים ברי מזל שיצאו להפוגה מאיזור הקרבות. לא, אין להם מושג איפה גולני.
אני סורק את הסביבה ולא מוצא אף כומתה חומה לרפואה. יוצא החוצה ומבחין במחסום של אנשי מילואים באפודים זוהרים החוסמים את הכביש בואכה שדרות. הנה הוא, האתגר הראשון.
מרחוק רואים את בתיה של העיירה בית חאנון, עשן מיתמר מעליה ובומים עמומים נשמעים כל הזמן. אני קרוב קרוב למלחמה.
בחניה שליד תחנת הדלק אני מבחין בג'יפ סופה מאובק עליו מתנוסס דגל גבעתי. בתוכו יושב מפקד החטיבה, אלוף משנה עופר וינטר.
"שלום המח"ט", אני אומר בחיוך.
"מי אדוני?" הוא מביט בי בעיניים עייפות.
"אבא מודאג שמחפש את בנו… אתה יודע איפה גדוד 13 של גולני?"
"סע לכפר מימון, הם באיזור"
ההתרגשות גוברת. כאן מתחיל "עוטף עזה" והוא נראה ומרגיש כאזור מלחמה.
אני נכנס לאוטו ונוסע, אנשי המילואים במחסום מביטים בי והמחסום נפתח בלי שאלות. כנראה שצדקתי כשהחלטתי לבוא במדים.
כשאני עובר את המחסום אומר לי המילואימניק בשקט "סע בזהירות".
איך לעזאזל נוסעים פה בזהירות?
בחורשה הגדולה בואכה ניר עם חונה שיירת אספקה. מילאומניקים מרושלים משחקים שש-בש וממתינים לתורם לנסוע אל שטחי הכינוס של הכוחות שבאיזור.
כאשר אני חולף בכביש מול הכניסה לשדרות אני מבחין כי הכניסה לעיר שוממת, אין נפש חיה.
כפר עזה
הרוח המערבית מעיפה ענני אבק אדירים אל עבר כביש 232 המוביל משדרות לצומת סעד. היא גם מביאה את קולות המלחמה מעזה.
תחנת הדלק שבכניסה לכפר עזה והחנות שבה מלאות בחיילים משלל יחידות סדיר ומילואים, צוותי טלויזיה ותושבים מהאיזור.
יש לי כמה שעות "לשרוף" פה. אני נתלה בשביב מידע חשוב מעין כמוהו שמסר לי קצין התחזוקה שפגשתי בחורשה בכפר מימון. פלוגה ג' אמורה, בלי נדר, לצאת ל"מלא מחדש", הכינוי הצבאי להצטיידות במים ומזון, תחמושת ודלק.
באתי במדים. אף פעם בחיי לא לבשתי את המדים שלא במסגרת צו מילואים, אבל הפעם עשיתי זאת מתוך הנחה שמדים ודרגות קצונה יפתחו לי שערים ובעיקר מחסומי דרכים שהציבה המשטרה הצבאית ברחבי עוטף עזה.
החנות שבתחנת הדלק עמוסה וצפופה. אירוני לראות איך העסקים פורחים כאן בזכות המלחמה.
ופתאום, אזעקה. והמולה גדולה. וכולם רצים החוצה רק כדי לראות שובל ארוך של רקטה שנורתה מעזה אל עבר שדרות. "זו האזעקה השלישית היום", אומר המתדלק. למרות שהפצמ"רים נופלים כל הזמן ולהם, כידוע, אין אזעקה.
בכיאוס השורר בשטחים סמוכי הגדר כמעט ולא נעים אזרחים. הבידוק במחסומים שטחי למדי ואני נע ביניהם במהירות.
בצד הכביש מול הכניסה לקיבוץ סעד הסמוך מתקבצים צוותי טלויזיה במצלמות דרוכות כשמולן כתבי שטח טרוטי עיניים המחכים לאייטם הבא.
סמוך לצומת המובילה לכיוון נחל עוז אני מבחין לפתע באשה כבת 60, עומדת מחוץ לרכבה ובוכה. אני עוצר וניגש לברר אם הכל בסדר. הבן שלה בפנים ולא נותנים לה לעבור במחסום. נסעה כל הדרך ממגדל העמק בלי לדעת כלום, רק כדי להיות קרובה אליו. בדיוק כמוני.
ההמתנה מורטת עצבים. אף אחד לא יודע מתי תצא הפלוגה מעזה, אם בכלל תצא. אני מחליט שרירותית על השעה שש בערב כשעת החזרה הביתה במידה ואין מידע חדש.
יש לי עוד ארבע שעות.
נחל עוז
הכביש הצר המוביל מצומת סעד לקיבוץ נחל עוז ולבסיס שלידו מכוסה בחול.
חיילי המחסום שבצומת שוכנעו אך בקושי לתת לי לעבור ברכב אזרחי, בלי נשק, בלי סיבה נראית לעין, בלי הגיון.
איזור הכניסה לקיבוץ פקוק. המוני רכבים צבאיים ואזרחיים, ברסלבים בלבן רוקדים כאילו מעולם לא היתה פה מלחמה, מכוניות עמוסות כל טוב שנאסף על ידי אזרחים והובא לכאן, לקו הראשון הקרוב ביותר לכוחות הלוחמים בסג'עייה.
מהרחבה החולית הגדולה שמצפון לקיבוץ רואים את עזה. והיא בוערת. ענני עשן עצומים מכסים את האופק במערב ובומים עמומים נשמעים מדי פעם. בכל בום הלב מחסיר פעימה. לא יכול שלא לחשוב עליו. האם הוא בטוח? כמה הוא קרוב לאזורי הלחימה?
קצין מילואים עם מגאפון הולך בין ההמונים ומתחנן שלא יתקבצו, שיעמדו בקרבת מחסה, כי כאן אין התראה, כאן הפצמ"ר פשוט נופל.
אני נרגש. הלא ייאמן עומד לקרות, אני עומד לפגוש אותו כאן, והוא-אין לו שמץ של מושג.
פיצוץ חזק מנתק אותי מהחלום בהקיץ. פגז מרגמה נופל במרכז רחבת החול כמאה מטרים ממני. זה לא צחוק, אני אומר לעצמי, יהיה די טפשי להיפגע כאן בנסיבות האלה.
ההמתנה מורטת עצבים. בכל רגע שעובר אני משחזר את הדרך לכאן, את איסוף המידע, את החששות. אף אחד לא יודע בדיוק מתי אמורה הפלוגה לצאת, ואם בכלל.
אני יושב באוטו וממתין, כוסס ציפורניים. אז קורה הבלתי ייאמן. העייפות הנוראה משתלטת עלי ואני נרדם. כאן, בכניסה לנחל עוז, בלב האיזור המטווח ביותר בארץ, כשפגזי מרגמה מתפוצצים מסביב, כשהמפגש עם יותם קרוב מתמיד, נוחתת עלי מין שלווה בלתי מוסברת, והעיניים נעצמות.
דפיקה בחלון, אני מתעורר בקפיצה. חייל מילואים מבקש שאזיז את האוטו כי צריכים להגיע כלים כבדים. הלב, שוב, מחסיר פעימה.
אני יוצא מהרכב ומזהה את אחד החיילים שפגשתי בחורשת האקליפטוסים. "מה עניינים"? אני שואל. "מעולה" הוא אומר. "עוד מעט הם מגיעים וסופסוף אני נכנס"!. יום לפני שנכנסו כוחות גולני לרצועה הוא חש ברע ולכן לא שובץ בכוח. האושר בעיניו היה גדול.
ואז אני שומע אותם. נהמה חלשה ההולכת ומתגברת אט אט עד לכדי מנגינה נפלאה של מנועי דיזל, צווחת זחלים וענן אבק המתקרב מרחוק.
בראש השיירה טנק מרכבה, ואחריו ארבעה נמ"רים וטנקים נוספים לסירוגין. פלוגה ג' חוזרת משדה הקרב.
השיירה מתקרבת לאיטה וגולשת אל הרחבה החולית. המפקדים בצריחים ופניהם מכוסי אבק ופיח. בלב הרחבה הכלים עוצרים ומכבים מנועים. כשהאבק שוקע מתחילים לנוע לעבר השיירה מיכליות הסולר והמים ורכבי החימוש והאספקה. הכל נעשה מהר, בדחיפות. הפלוגה יצאה להצטייד וצריכה לחזור ללחימה בתוך זמן קצר.
הלב שלי דופק בחזקה. הוא פה, באחד הכלים.
אני חוצה במהירות את רחבת החול בין משאיות התדלוק ומגיע חסר נשימה לנמ"ר האחרון בשיירה. החיילים יוצאים מהפתח האחורי, מתחבקים עם חבריהם ומשתפים חוויות, מלוכלכים ומיוזעים.
"איפה יותם?"
"ואללה, אתה אבא שלו, מכיר אותך!" אומר לי אחד החיילים. הם פגשו אותי בהזדמנויות רבות בעבר.
"הוא בכלי הראשון או השני".
אני צועד בחול העמוק לראש השיירה. פתאום, אזעקה. כולם, וגם אני, רצים לתוך הנמ"ר. כמה דקות וזהו, נגמר, יוצא שוב לחיפושים ומגיע לכלי השני בשיירה. הוא ריק. מביט ימינה לעבר קבוצת חיילים ורואה אותו שם.
חולצתו רטובה לחלוטין מזיעה, פניו עייפות ומלוכלכות, עטורות זיפי זקן, אבל הוא בריא ושלם ושליו ומחוייך
אני קורא לו, הוא מסובב את ראשו ומבטינו נפגשים.
"יווו, מה אתה עושה כאן?!!!" הוא שואל בתדהמה.
"מה חשבת, שאשב בבית כשאתה יוצא מעזה?"
ואז חיבוק. איזה חיבוק. ואושר עילאי, ושמחה שאין אפשרות לתאר במילים.
סיפרתי לו בקצרה את קורותי ואיך הגעתי עד הלום, ומיד פניתי לשמוע אותו. איך זה שם בפנים? מה עשיתם? ספר הכל!
ישבנו בצל, הוא הוריד את בגדיו ושטף את גופו במים ממיכלית שהגיעה. פלג גופו העליון מכוסה פריחה אדומה, "שחפ"צת" בסלנג הצבאי, אות לימים רבים בתוך הווסט והשחפ"ץ וללא מקלחת.
הוא לא רוצה לדבר יותר מדי על מה שקורה שם. תיאוריו לאקוניים, משחזר לי בקוים כלליים מה עשו, מהיכן נסעו ולאן, ללא רגשות. סיפרתי לו מה קורה בשאר הגזרות. הם מנותקים ימים רבים ולא שומעים חדשות.
הוא מתנצל שהוא חייב ללכת לעזור לחבריו להתארגן. אני מביט בו מהצד נרגש כשהוא מעמיס ארגזי תחמושת עם חבריו. הילד שלי כבר לא ילד. הוא היה לגבר, לוחם אמיץ.
כמויות הממתקים, האוכל השתיה, פרטי הלבוש והמתנות שהובאו לשטח עצומות. אין סיכוי להכניס הכל לנמ"ר. כל חלל פנוי מנוצל לאיחסון עוד ועוד תחמושת.
הם עולים על הכלים, ואין דבר בעולם כולו שהייתי רוצה יותר מאשר לשים על עצמי ווסט וקסדה ולהצטרף אליהם, אפילו כחייל פשוט. אני נעמד בצד, שומע בלב רוטט את מנועי הדיזל מותנעים.
פלוגה ג', מתודלקת מתוחמשת ומצויידת, מתחילה בתנועה איטית חזרה אל המלחמה. המשימה: התייצבות בפאתיה המזרחיים של סג'עייה החרבה והמתנה לפקודות.
ניר עם
השנה היא 1991.
במשך כמה לילות חשוכים של סוף מאי עושים את דרכם יותר מ 14000 איש ואשה, זקנים ותינוקות, מאדיס אבבה שבאתיופיה לארץ ישראל. מבצע שלמה.
בין אלפי היהודים הנרגשים הגודשים את בטנם של מטוסי ההרקולס והבואינג עומד בשקט נער צנום בן 16 אשר ינק מילדות את הכמיהה לציון, ועתה הוא מגשים ביחד עם משפחתו חלום ישן נושן, ועולה לארץ המובטחת.
בייניסיאן קסהון, יחד עם הוריו ואחיו השתקעו בנתניה. בשנתיים שנותרו לו עד לגיל הגיוס סייע להוריו בקשיים הרבים שעברו על יהודי אתיופיה בעקבות המעבר הדרמטי לארץ כה זרה, לשפה שלא הכירו, למנהגים ולקצב הישראלי.
בייניסיאן הצעיר חלם על השירות הצבאי. עבורו היתה זו תמצית המעשה הציוני, המשכה הישיר של העליה לישראל.
כשהגיע מועד גיוסו, בחר לשרת ביחידת הגששים של צה"ל. בשנים אלו איפשרו בצבא ליוצאי אתיופיה לשרת כגששים תוך הבנה שדורות רבים של חיים בטבע האפריקאי יצקו בדמם כשרון מולד בראיית שטח, כזו הנדרשת בעבודת הגששות.
בדרכי הביתה אני עובר דרך כביש 232 על מנת לבקר באתר אנדרטת "חץ שחור", אתר זיכרון גדול למורשת הקרב של הצנחנים בתקופת פעולות התגמול של שנות החמישים.
על ספסל בחורשה הגדולה שמצפון לאתר יושבים שלושה גששים, אנשי קבע בשנות הארבעים לחייהם.
הם מזמינים אותי לקפה, אני מספר להם את סיפורי.
"אתה יודע", אומר לי סמי מבית ג'אן, "איבדנו חבר ליחידה במלחמה הזאת, אתיופי".
כאשר הגיע בייניסאן, שנקרא כבר "דני" בפי חבריו ליחידה, למועד שיחרורו משירות סדיר, לקח את חלומו הלאה, בחר את השרות הצבאי כדרך חיים והחל שירות קבע.
כשהכיר את אשתו לעתיד גלייטו, החליטו בני הזוג לעבור לנתיבות, שם נולדו להם שלושה ילדים. גלייטו נשאה בעול גידולם ודני שירת בצבא.
כחצי שנה לפני מבצע צוק איתן התבשר דני כי תינוקת חדשה בדרך.
עוד לפני שצה"ל הכריז על הרחבת המבצע שוחח דני עם חבריו, ואלה ביקשו לדעת האם אכן מתקרבת פעולה קרקעית לעזה. "שלא יהיו אשליות", אמר לחבר קרוב, "אנחנו נאבד חיילים, אבל למות על גבורת ישראל זה כבוד".
יום שני, 21 ביולי, 4:00 לפנות בוקר.
סגןֿ אלוף דולב קידר, מפקד גדוד "גפן" של בית הספר לקצינים, יושב במושב המפקד של הג'יפ כשלצידו הקשר יובל הימן והגשש בייניסאן קסהון.
החל משעות הבוקר המוקדמות מגיע מידע בדבר איתור תנועות חשודות במרחק של כמה מאות מטרים מערבית לעיר שדרות, צפונית לקיבוץ ניר עם.
אל מפקד הגדוד מצטרף חפ"ק מפקד הפלוגה האחראית על הגזרה. כשמגיעים שני כלי הרכב אל מקום זיהוי המחבלים, נעצר רכב המ"פ לתצפית. קידר פועל מיד ומורה לנהג רכבו לעקוף את רכב המ"פ. באותו רגע נורה טיל נגד טנקים לעבר רכבו. דולב, הימן וקסהון יורדים מהרכב ומנהלים קרב עם המחבלים, בו מוצאים שלושתם את מותם.
כחצי שנה לפני מבצע צוק איתן ביקרנו את יותם במוצב על גבול רצועת עזה, מרחק יריקה מניר עם.
בביקור הוא אמר לי בחיוך "יודעים שיש פה מנהרה איפה שהוא". "תפסיק לקשקש" אמרתי לו בביטול, אבל נשארתי מאז עם מועקה קשה.
ממש באותם רגעים, כשאנו נהנים מביקור בבוקר שבת קיצי ושותים קפה שחור על השולחן המתקפל, כשאנו צופים על עזה מבעד לתעלות הקשר וגדרות התיל ובוחנים את מגורי הלוחמים במוצב, כבר היתה מנהרת התקיפה מוכנה, ממש מתחת לרגלינו. ממנהרה זו פרצו ב 21 ביולי יותר מעשרה מחבלי חמאס לבושים במדי צה"ל בדרכם לבצע פיגוע, שסוכל בזכות גבורתם של דולב, יובל, והגשש בייניסיאן קסהון, הוא דני, הילד האתיופי מאדיס אבבה, שהגשים חלום.
קרית שאול
אחר צהריים מהביל בבית הקברות הצבאי בקרית שאול, ההלויה של רועי.
פקקי תנועה גדולים משתרכים בכביש המוביל לחניית בית הקברות . אלפי אנשים, בני משפחה, חברים לנשק, והרבה הרבה שלא הכירו אותו. כמונו.
הקהל הגדול צועד בשקט אל כיוון חלקת הקבר. חלקו ממהר לתפוס מקום לידה, חלקו מתכנס בתוך עצמו. דגלי הנח"ל ושלטים שהכינו חבריו מסמנים את מקום הקבר, אבל הדוחק גדול ואי אפשר להתקרב.
הכרוז מזכיר שאם תשמע אזעקה, עלינו להגיע לקירות הדרומיים של בית העלמין תוך שישים שניות ומי שלא יכול עליו לשכב על הריצפה ולהניח ידיים על הראש. ניסיתי לדמיין את המוני האנשים שכולאים את דמעותיהם נשכבים על הריצפה, ואת הארון המיותם הניצב במקומו, לא זז.
הלוייה שקטה, מכובדת. מאות כומתות הנח"ל הירוקות מתערבבות בכומתות אדומות, שחורות, חומות, כתומות…
משמר כבוד של עשרים לוחמי נח"ל צועד לפני הארון. דרכו האחרונה של ילד בן עשרים ואחת, כל כך הרבה שנים מוקדם מדי.
שני מסוקי קרב חולפים מעלינו בדרכם דרומה, מזכירים כי בעזה המלחמה נמשכת, ובארץ גם. קרבות קשים ניטשים בין צה"ל והחמאס. רבים מחבריו של רועי נלחמים כעת, לא יכולים להתפנות לאבלם.
האב והאם אומרים קדיש ביחד בקולות שבורים. אני מסתכל מסביב. אלוהים, כמה מצבות. כמה נשמות הלכו לאיבוד, כמה משפחות איבדו את עולמן. חבריו שרים מעל הקבר הטרי.
סגן רועי פלס היה מפקד צוות בעורב נח"ל. הוא נהרג ביום התשעה-עשר ללחימה מפגיעת טיל נ"ט בעיירה בית חאנון המקוללת, הסמוכה כל כך לגדר המערכת בצפון הרצועה, כמה מאות מטרים בלבד מהמוצב שבו היה יותם כמה חודשים לפני כן.
רועי למד בתיכון עירוני ה' בתל אביב. מספרים שהיה נער אהוב, בעל כישרון דרמטי, שהיה שחקן כדורעף ואהב ספורט חופים.
ועכשיו רועי מונח דומם בארון עטוף בדגל הלאום, מוקף בבני משפחה וחברים עצובים, בחום היוקד בחלקה 20 בקרית שאול.
ניר משה
הערב ירד על מושב ניר משה שמדרום מזרח לשדרות.
בשדות הרחבים שבדרך למושב נראים סימני הזחלים של הטנקים והנגמ"שים של צה"ל. אני חושב לעצמי על הנזק העקיף, זה שנשאר אחרי המלחמה, ופוגע בחקלאי הדרום.
שער המושב פתוח לרווחה ונראה כי יש בו תכונה רבה. כלי רכב צבאיים חונים לאורך המדרכות וילדים על אופניים רוכבים סביב למדשאה שליד שער הכניסה ומנופפים לשלום לכל מי שבא או עוזב. נראה שאינם מורגלים בהמולה הזו.
"איפה האירוע של גולני?" אני שואל מישהו.
"ישר ושמאלה אחרי הבניין הגדול" הוא משיב.
לאנשי ניר משה נפלה זכות גדולה והם ניצלו את ההזדמנות עד תום. אסירי תודה עשו חברי המושב מעשה, ובמהלך מהיר וגיוס מתנדבים רבים אירגנו ארוחת ערב חגיגית ללוחמי ומפקדי גדוד 13 של גולני.
וכעת עשרות המתנדבים יוצאים מגדרם לפנק את החיילים. הם רצים ממקום למקום, נושאים עוד ועוד מאכלים ומשקאות, ומחלקים אותם למאות הלוחמים היושבים בשורות צפופות במדשאה, ועל פניהם הבעה של השתאות ומבוכה.
מפקד הגדוד עומד בצד, נחבא אל הכלים, נבוך מכל מחמאה, מכל הוקרת תודה, נותן את כל הקרדיט ללוחמיו.
אנשי המושב דאגו למזרונים, מיטות ואולם בו יכולים הלוחמים העייפים לישון בלילה. רבים מהם גם מזמינים אותם לבתיהם למקלחת והתרעננות.
אני מגיע אל הרחבה ומחפש את הלוחם הפרטי שלי, סורק את השורות בעיניים. הלב יוצא אל החבר'ה האלה, שנלחמו בגבורה בקרבות קשים לא הרחק מכאן, איבדו חברים ופינו פצועים, אבל נשארו מגובשים ומאוחדים, מורשת גולני.
ואז הוא מופיע. מחוייך ושקט. חיבוק ארוך. במבט לעיניו אני רואה שעבר עליו דבר גדול, אולי גדול מדי מכדי לבטא אותו במילים כאן ועכשיו. הזמן, אני אומר לעצמי, יעשה את שלו. אני לא מעיק עליו בשאלות. רק רוצה שיהנה עכשיו, מגיע לו.
בילינו ערב נפלא כשהלוחמים במורל גבוה ואנחנו, ההורים, בעננים.
מאוחר בלילה אני חוזר הביתה. נופל למיטה בבגדים ונרדם למשך 12 שעות.
שדרות
הוא חוצה את הרחוב באיטיות, נתמך במקל, בדרכו אל השוק העירוני של שדרות.
קשיש כבן שמונים, צנום וכפוף, נושא סל קניות ירוק מפלסטיק.
כשהוא צועד לאיטו לאורך מעבר החציה, המכוניות עומדות וממתינות. פה זה לא תל אביב. פה לאנשים יש סבלנות.
מעבר החצייה הדהוי ברחוב יגאל אלון אורכו כשישה מטרים. אני חושב לעצמי, אלוהים אדירים, הרי פיקוד העורף מצפה מתושבי שדרות להיכנס למרחב המוגן בתוך 15 שניות. את ששת המטרים של מעבר החציה הוא צולח בדקה שלמה. איך הוא מגיע בזמן למיגונית או לממ"ד בביתו? והאם הוא ערירי? או שחי עם אשתו? וכמה זמן לוקח לה להגיע לממ"ד?
הנכנסים לשדרות עוברים מתחת לשער מהודר ענקי, מתנת הקרן היהודית העולמית, ושם העיר באנגלית ובעברית מתנוסס בשני צדדיו. משהו שונה ולא שייך יש בשלט הזה. משהו ששייך לעולם אחר, שקט ושליו ורחוק מאוד מעוטף עזה.
נראה שכולם מכירים את כולם ברחבה הגדולה שמאחורי השוק העירוני המקורה. אנשים קשי יום, למודי סבל.
ממול לבניין קופת חולים הכללית אני מזהה פתאום את חיים אוליאל. מוזיקאי וזמר מוכשר יליד שדרות, מדור המייסדים של סצנת הרוקנ'רול של שדרות בשנות השמונים והתשעים, תקופת פריחה מוזיקלית שתרמה לתרבות הישראלית זמרים ולהקות רבים.
רובם הגדול של האמנים בני שדרות שפרצו לתודעת הקהל הישראלי עקרו לטובת מדינת תל אביב, משאירים מאחוריהם עיירה מוכת קסאמים שממשלות ישראל לא משכילות לספק לה ביטחון, או שלווה, או עתיד כבר שנים רבות מאוד.
פעם, לפני שמונה שנים, באתי לפה במסגרת שיירת תמיכה גדולה של תושבי המרכז. ארבע מאות כלי רכב, דגלים ושלטי תמיכה צבעוניים. עשינו קניות בשדרות, קיבלנו חיוכי תודה, עשינו סיבוב לראות את העיר, והביתה.
מאז התפתחה העיר, קמו בה כיכרות ססגוניות, נבנו וילות בשכונות הצפוניות, וגם נוספו בכל פינה מיגוניות בטון בצבעים עליזים.
רק היאוש בעיניהם של התושבים בשוק העירוני נשאר כשהיה.
שיח' רדואן
לעוואד אבו-סלמייה היה מזל גדול.
כשתקף מטוס חיל האויר את בית משפחתו בשכונת שיח' רדואן בעזה שמונה שנים לפני מבצע צוק איתן, הוא היה נער בן 19.
ליל ה 12 ביולי 2006 היה חם ולח. בביתם בן שלוש הקומות נמו תשעת ילדי משפחת אבו-סלמייה את שנתם. בחדר השני ישנו הוריהם נביל וסלווה.
חלונות הבית היו פתוחים ורוח ים חרישית נשבה פנימה.
בשעה 4:00 לפנות בוקר התרגש האסון. שני טילים שנורו מכלי טייס של צה"ל פגעו בבית והפכו אותו באחת לתל חורבות.
שני הוריו של עוואד ושבעת אחיו נהרגו במקום. הוא עצמו נפצע בכל חלקי גופו ונחלץ בחיים רק הודות למשקוף בטון שקרס לידו והגן עליו מפגיעה נוספת. גם אחיו הגדול מוחמד שרד איכשהו את התופת.
בית החולים שיפא מרוחק פחות משני קילומטרים מביתה של משפחת אבו-סלמייה, אבל בכאוס ששרר בעזה באותו הבוקר נדרשו שעות כדי להעביר את עוואד המדמם לטיפול.
משותק וחבוש בשתי רגליו שכב עוואד בחדרו בשיפא שבועות רבים.
לאחר שלא נותר דבר מבית משפחתו בשיח' רדואן הוא עבר להתגורר בשכונת תופאח הקרובה יותר למרכז העיר עזה.
במשך שמונה שנים חיו שני האחים בצל הטרגדיה המשפחתית. עוואד רתוק לכסא גלגלים ומתקיים מקצבה חדשית זעומה.
ה-12 ביולי 2014 היה היום החמישי למבצע "צוק איתן". בבוקרו גוייסו אל המערכה עוד 8000 חיילי מילואים בצוי חירום. חמישה ימים לפני שנפלה ההחלטה לתקוף את עזה קרקעית, צה"ל הגדיל את סדר הכוחות כדי לאפשר מבצע רחב היקף.
בשעה 7:00 בבוקר, בדיוק שמונה שנים מיום אסונו של עוואד שנפצע בו קשה ואיבד את רוב משפחתו, היכה בו הגורל בפעם השניה.
בתקיפת חיל האוויר על ביתו של מפקד משטרת עזה תיסיר אל-בטאש בשכונת תופאח נהרגו כ-20 פלסטינים ועשרות נפצעו.
הבית בו התגורר ניזוק קשות, קירותיו קרסו ועוואד, כעוף החול, זחל שוב מבין עיי החורבות פצוע ומדמם, אך חי.
הוא נפצע בידיו ובראשו באורח קל, אך איבד את שמיעתו באחת מאוזניו.
המלחמה אכזרית לכולם, הוא אומר. גם למפסיד וגם למנצח, והכל מאללה. מי שיוצא בחיים פעמיים מתופת שכזו, אללה אוהב אותו.
אז צריך להתפלל ולהודות לו על חסדיו הרבים כל יום ויום.
כי אין אל מבלעדי אללה, ומוחמד נביאו.
נתיב העשרה
בשעות הערב המאוחרות של ה 28 ביולי עסקו אנשי צוות הקרקע בנמל התעופה בן גוריון בהכנות אחרונות לקראת המראתה של טיסת אל על מספר 081 לבנגקוק.
בתא המטען של מטוס הג'מבו, לצד ציוד התרמילאים, מזוודות התיירים ואנשי העסקים ניצב ארון קבורה מעץ.
גופתו של קיטיאנגל נרקורן, פועל זר, עושה את דרכה חזרה הביתה, לכפרו בתאילנד.
יום לפני כן, בשבת, התכנסו עשרות מחבריו, עובדים זרים וחברי מושב נתיב העשרה, לטכס אשכבה מסורתי שנערך במבנה ציבורי במרכז המושב. את הטכס ערך נזיר בודהיסטי שהגיע במיוחד. נאמרו תפילות לעילוי נשמתו בשפה התאית, הודלקו נרות, ותמונתו הוצבה על שולחן מעוטר בפרחים.
אל מושב נתיב העשרה הנושק לגדר הרצועה מצידה הצפוני הגעתי כשסטיתי מעט מדרכי חזרה מהפגישה המרגשת עם יותם.
רציתי לחוש את הקרבה לגדר, את המוחשיות של המלחמה מעיניהם של מי שכל כך קרובים אליה.
כשבע מאות תושבים גרים בנתיב העשרה, מחציתם חקלאים. ותיקיו הם מתיישבים שנעקרו מחבל ימית והקימו מחדש את ביתם כאן בתחילת שנות השמונים.
אל חממת העגבניות של עובדיה קידר הגיע הפועל התאילנדי קיטיאנגל בן ה 36 כחודש לפני המלחמה. כתיאלנדים רבים אחרים הוא עזב את ביתו ונסע לארץ רחוקה ולא מוכרת כדי לפרנס את משפחתו, לנסות ולהבטיח את עתידה.
מהדלות שבה חיה, נראתה הנסיעה למשפחתו כהבטחה לעתיד טוב יותר. אולי רק לשנה-שנתיים, אולי ליותר.
ספק אם תיאר לעצמו, כשנפרד ממשפחתו ועלה למטוס, שיגיע ללב סכסוך דמים גועש בן יותר ממאה שנים, לאחד המקומות הרגישים והמסוכנים ביותר, בארץ אוכלת יושביה.
ספק אם ידע עד כמה באמת הוא מסתכן. ספק אם חשב בליבו לעזוב כמו רבים מתוך 4000 העובדים הזרים בישובי עוטף עזה.
כשישב עם חבריו לאכול ארוחת בוקר באחת החממות, פחות ממאה מטרים מגבול רצועת עזה, נחת מטח הפצמ"רים הקטלני. קיטיאנגל נפצע אנושות ומותו נקבע במקום ע"י הצוות הרפואי.
למות בגיל 36 זו תמיד טרגדיה. אך למות כך, אלפי קילומטרים ממשפחתך וחבריך, בסיכסוך לא לך, מאוייב שאינו אויבך, ובקרב אנשים שרובם ככולם לא יזכרו את שמך, זה נורא שבעתיים.
אשקלון
פגשתי אותו בצומת הכניסה לאשקלון. קוראים לו קרלוס.
גבוה ורזה, שערו פרוע ועורו צרוב משמש הקיץ. איש במיטב שנותיו שחיוכו נעים ופניו הבהירות קורנות במין אור כזה, שונה ומיוחד.
הוא עומד בשעת אחר צהריים בצד הכביש ליד הטרמפיאדה של אשקלון, סביבו ערב רב של פירות וירקות, קנקני מים ומיצים טבעיים, ושני ארגזי קלקר מלאים בקוביות קרח ופחיות משקה צוננות בתוכן.
שולחן מתקפל קטן נושא את הכבודה בקושי. על השולחן הדביק קרלוס קרטון צהבהב עליו רשם באותיות גדולות ובכתב עגול כשל ילד: "שתיה ואוכל לחיילים של צה"ל בחינם ובאהבה".
עצרתי את הרכב בקרבת מקום. הנהיגה בדרך חזרה מעוטף עזה היתה לי קשה וחששתי להרדם אחרי לילות רבים ללא שינה. יצאתי לחלץ עצמות ולשתות מים.
הוא ראה אותי במדי צבא וסימן לי לבוא בחיוך.
"בוא, המפקד, תשתה משהו באהבה" אמר במבטא דרום אמריקאי מתגלגל וחינני.
"תודה", אני אומר, "אבל עדיף שיישאר לחיילים שנכנסים לעזה".
"ואתה? לא חזרת מעזה?" שאל בחיוך גדול
"לא, נסעתי לפגוש את הבן שלי. הוא בעזה ואני משתגע מדאגה"
"אה, כן. אני מבין אותך טוב טוב" הוא לוחש. "גם אני פעם הייתי ככה… אבל עכשיו אני כבר לא דואג…"
הרגשתי שמאחורי המשפט הסתום של קרלוס מסתתר סיפור. הייתי עייף מאוד אבל הוא הצית את סקרנותי. לדרישתו התקיפה הסכמתי להתכבד בפלח אבטיח צונן ונשאבתי לסיפורו.
לפני 33 שנה עלה עם משפחתו לישראל, עבר מבואנוס איירס לאשקלון.
בנו יחידו, דניאל, התגורר עם חברתו בירושלים. באחד מימי האינתיפאדה השניה נסע באוטובוס בדרך לעבודתו. מחבל מתאבד עטוי חגורת נפץ עלה לאוטובוס וישב בספסל שלפניו. כשעבר האוטובוס ליד רחוב יפו הפעיל המחבל את המטען שעל גופו והרג עשרים מנוסעי האוטובוס, דניאל בתוכם.
"עכשיו אני כבר לא דואג. דניאל בעולם טוב ולא יכול לקרות לו שום דבר. אבל מאז אני מרגיש שכל החיילים הם ילדים שלי"
כל אימת שפורץ ארוע בטחוני גדול, מתייצב קרלוס עם דוכנו המאולתר, עמוס פירות וירקות, מים ופחיות שתיה, תולה את שלט הקרטון וממתין לחיילים שיבואו.
כך היה בעופרת יצוקה, כך בעמוד ענן, כך גם עכשיו.
"אתה יודע", הוא אומר לי, "מאז שדניאל הלך לי הפסקתי לחייך. רק כשחיילים לוקחים אצלי תפוח או שתיה חוזר לי החיוך. בשביל זה אני פה".
ובאמת, הוא לא מפסיק לחייך. וחיוכו גובר וקורן עוד יותר כשעוברים שני חיילי שריון ולוקחים פחיות שתיה.
קרלוס מחייך, ובעיניו הכחולות דוק של עצב. ניכר עליו שדוכן הפירות והשתיה הוא הריפוי שלו, רגעי החסד של עולמו שחרב עליו באפריל 2003.
נפרדתי ממנו לשלום ונסעתי צפונה, מהורהר.
איזה בר מזל אני. איזו זכות גדולה נפלה בחלקי שהבן שלי קיים ומציאותי, ואני יכול לדאוג נורא לשלומו ולהיות חרד לגורלו, לספור את הימים והשעות בצפיה שיחזור. כמה נורא זה כשאין עוד טעם לדאגה, לחרדה, הבן בעולם אחר ושום דבר כבר לא יקרה לו.
כמה נורא להיות קרלוס.
צאלים
דורון אלבז הוא איש של אהבת חינם ונתינה ללא גבול.
אל המתחם שהקים ביוזמתו לצד הכביש שמחוץ למושב מסלול הצטרפו במהלך המלחמה מאות מתנדבים מכל הארץ. ביחד הם הפכו דוכן שתיה קטן לחיילים למפעל הזנה ענק ושוקק חיים.
דורון נפצע במבצע חומת מגן ואיבד חברים. הנתינה הזו, יותר ממה שהיא עושה לחיילים, נותנת טעם לחייו.
אני מגיע למתחם של דורון בשעות אחר הצהריים המאוחרות. במקום כמאה איש, חיילי מפקדה, קציני הדרכה מבסיס צאלים, נהגי משאיות ולוחמים בהפוגה מהקרבות. "יום חלש" אומרת בחיוך מרים מטבריה, אחת המתנדבות הותיקות במקום.
אני עושה את דרכי לבסיס צאלים, לידו הוקם מאהל ענק המכיל בתוכו גדוד חיילים ומיועד לקליטת כוחות שיצאו מהרצועה ונמצאים בתקופת הפוגה למנוחה ואימונים.
באתי לבקר את יותם. נראה שהמלחמה מאחורינו, הפסקת האש השבירה מחזיקה מעמד איכשהו אבל הכוחות נשארים בדרום, ליתר ביטחון.
כבר מכביש הגישה אפשר לראות שהאוהלים חריגים בנוף החולי של צאלים. צבעם לבן, הם בעלי צורה מרובעת, ענקיים , והפרט המשמח ביותר: ממוזגים. אני לא מאמין למראה עיני. אוהלים ממוזגים בצאלים – כנראה שאנו באמת בעידן חדש.
במרכז המאהל עומד המ"פ. היכרנו בעבר והוא שמח לפגוש אותי. אני שואל אותו על תפקודם של לוחמיו בעזה. "עזוב, אני משוחד, תשאל אחרים" הוא אומר. כשאני מתעקש הוא אומר "גברים אחד אחד. אלופים".
אני נכנס לאוהל הראשון. הוא מלא עד אפס מקום במיטות וקיטבגים. חלק מהחיילים יושבים על המיטות, חלקם ישנים.
לבקשתי מוביל אותי אחד החיילים במבוך המיטות, עד למיטה שלו. הוא ישן בה במדים ונעליים. "נסה להעיר אותו" אומר לי בחיוך שכנו למיטה "זה בלתי אפשרי" הוא צוחק בקול גדול.
אני מלטף את ראשו. הוא פוקח עיניים הלום שינה, מתקשה להבין מה קורה. מתיישב במיטה מנומנם, משפשף את עיניו.
"עייף, הא?" אני שואל
"כן, שמרתי בלילה" הוא אומר. "בוא נשתה קפה".
יצאנו החוצה לפינה שקטה בפאתי המאהל. הכנתי קפה שחור חזק, כמו שהוא אוהב, ודיברנו.
חלף שבוע מסיום מבצע "צוק איתן". שבוע ימים בו עיבד את האירועים שחווה, בו שיחזר רגעים קשים, בו הבין שהשתתף במלחמה אמיתית, מכוערת, והיה בלב ליבה.
רק אז התוודעתי לקצת מהמראות שראה, קצת ממה שהרגיש. רק קצת.
הוא חסכן בהבעת רגשות בדרך כלל, וגם עכשיו. בורח בתיאוריו אל הפרטים הטכניים, הלאקוניים.
תודה לאל, איש מחבריו הקרובים לא נפגע. אבל הוא נחשף למראות קשים של פצועים והרוגים, חלקם חיילים שהכיר, ביניהן גופתו של שון כרמלי החייל הבודד שזכה לכבוד אחרון כשעשרים אלף איש הגיעו להלוויתו בחיפה. אין מי שיכול לשכוח בחייו חוויות כאלה, והן נשארות שם לתמיד.
כך, לאט לאט, ובימים נוספים רבים מאוד, אני מגלה עוד ועוד פרטים. קליפה אחר קליפה מוסרת בזהירות.
דברים שלא ידעתי מתחברים לכדי תמונה שלמה, סוריאליסטית ובלתי נתפסת, תמונת הקרבות הסובייקטיבית מאוד מנקודת מבטו של לוחם אחד פשוט, מגבעה חולית קטנה בפאתי סג'עייה.
פוריה עילית
יום הזיכרון לחללי צה"ל, מאי 2016.
יותם משוחרר מזה שבעה חודשים, התחיל זה מכבר את חייו החדשים כאזרח.
החיים יש להם כוח מיוחד, והשגרה החדשה מרפאה ומחדשת. אותו ואותי. השירות הצבאי שלו נראה בעיני עכשיו כחלום רחוק. אין כמעט שיחות הנוגעות לצבא, בעיקר לא כאלה על עזה. עזה נדחקה הצידה.
כבר תקופה ארוכה שאני מתחבט ביני לבין עצמי בשאלה מה לעשות ביום הזיכרון הזה, לאן לנסוע ולמי מהם לתת את הכבוד. המלחמה חרטה אצלי צלקת וקשה מאוד לברור בין ההרוגים הטריים, בעיקר אלו שנפלו באזורי לחימה סמוכים ליחידתו של יותם.
בעיני, יום הזיכרון הוא היום הקדוש בשנה.
תמיד בימים שלפניו אני מתכנס בתוך עצמי, מהורהר ועצוב. בערבו של היום אני נצמד למסך הטלויזיה בחרדת קודש, תכניות המספרות את סיפורם של המתים, כולם צעירים, לכולם נקטעו החיים, החלומות והתכניות לעתיד.
והפעם, משהו בפניו היפות של אורון שאול עשה את ההבדל. חיוכו המבוייש לא יוצא לי מהראש וכשאני חושב על הרוגי צוק איתן, הוא עולה לי ראשון.
נסענו לפוריה עילית, לטכס יום הזיכרון לחייל תכול העיניים שמקום קבורתו לא נודע.
כל המשפחה באה לשמחתי ולגאוותי, וגם יותם.
היססתי רבות עד שהצעתי לו לבוא. לא הייתי בטוח שירצה להתמודד עם זה. הייתי מאושר שהסכים, ככה, בלי היסוס.
ישוב קטן, פוריה עילית, כולם מכירים את כולם.
אין שלטי הכוונה, אין חניה מסודרת. אנחנו נוסעים למרכז הישוב ומגיעים למגרש הכדורגל המגודר, העטור בדגלי ישראל ודגלי גולני.
בפינת המגרש אנדרטה, זיכרון לאורון. לידה בכיסאות פלסטיק לבנים יושבים בני המשפחה וחברים קרובים, לוחצים ידיים בהכרת תודה למי שבא, למי שלא שכח.
לאט לאט מתחיל המקום להתמלא.
חיילי גולני, חבריו לנשק, ובראשם המח"ט רסאן עליאן. יותם פוגש כמה מחבריו.
את רסאן פגשתי לראשונה במרוץ גולני שהיה באפריל . הצגתי את עצמי אז וסיפרתי לו על יותם, שלא השתתף במירוץ כי היה עוד בתעסוקה מבצעית בגוש עציון. הוא התעניין ושאל שאלות בכנות מרשימה. איש צנוע ונעים הליכות, ומפקד נערץ.
הטכס מתחיל. זהבה, אימו של אורון מקריאה מן הדף ובוכה. בן דודו מספר על הילד שגדל מעל הכנרת, שהיה מלח הארץ בכל המובנים, על אות החייל המצטיין שקיבל מהנשיא, ועל כמה הם מתגעגעים אליו.
גם בני גנץ, רמטכ"ל המלחמה, הגיע.
חשבתי כמה קשה לו, בודאי, להביט בפני ההורים המיוסרים בתור זה שנשא באחריות העליונה להשיב להם אותו.
אחרי הטכס מתכנסים בבית המשפחה.
לא קל לפגוש הורים שכולים. תמיד מנקר החשש מה לומר, איך להתנהג. השכול מפחיד, בלתי ניתן להכלה ועל כן מרתיע ומרחיק.
מלחמתו של הרצל, אביו של אורון, כפולה. הוא נאבק ברשויות הצבא והמדינה בנסיון נואש להחזיר את גופת בנו, ובה בשעה נלחם במחלת הסרטן. גם זהבה אינה בקו הבריאות.
הבית צנוע, טובל בירק. על הקירות תמונות של אורון, בכניסה על השולחן מונח אלבום זיכרון שהכינו ההורים. צילומים מהילדות, מבית הספר, טיולים ומסיבות. קטעי עיתונות שהמשפחה מלקטת בשקידה, נאחזים בכל דבר שנותרו ממנו. המשפחה מקבלת בחום את הבאים, אסירת תודה.
אסונם של הרצל וזהבה שאול בלתי ניתן לתיאור. הבן ששכלו לא חזר מעזה. אין בית עלמין להתכנס בו, אין חלקת קבר להניח בה פרחים. הם יודעים כי אינו בן החיים. ההוכחות שהציג הרב הצבאי הראשי היו חותכות. חלף שבוע מהאסון הנורא בסג'עייה עד שהחליטו ההורים לשבת שבעה על בנם.
יצאנו מפוריה עילית בכאב גדול.
זו היתה הצצה חטופה לחייה של משפחה ישראלית צנועה, שעבורה מבצע צוק איתן מעולם לא הסתיים.
ארבעה חודשים מאוחר יותר, ב 2 בספטמבר 2016 נכנע הרצל שאול למחלת הסרטן. המחלה הארורה שליוותה אותו מאז לכתו של אורון היתה רק השליח. הרצל שאול מת משברון לב.
ואדי סאלוקי (אפילוג)
קיץ 1987. צה"ל עמוק ברצועת הביטחון בלבנון, מקיז מדי שבוע דם חיילים במשימת ההגנה על ישובי הצפון.
שתי פלוגות צוערים מגדוד "גפן" של בית הספר לקצינים נשלחות לסייע במשימות איכות לאוגדת לבנון.
מחלקים אותנו לכוחות משימה בני שמונה עד עשרה לוחמים כל אחד ואנו עולים למוצב מצפה עדי שעל רכס רמים מעל קרית שמונה. נוהל קרב חפוז, תדריכים לכוחות, ואני מוצא את עצמי צועד בטור מדורג לעבר משימת מארב 36.
שלושים ושש שעות של שכיבה על הבטן והמתנה שקטה על אדמת הטרשים של ואדי סאלוקי, כמה מאות מטרים מתחת לבתי הכפר קבריחא, קן צרעות עויין ומאיים.
אני החובש המחלקתי. עטוי באפוד חובשים, פק"ל חובש ואלונקה מקופלת. הכי כבד בכוח. כרגיל, על פי התרגולת נמצא לפני אחרון בסדר התנועה.
אין דבר בעולם שפיללנו לו יותר מאשר התגשמות הסיכוי הזה, הקטן, שהפעם זה זה, הפעם הם יגיעו אלינו, הבני זונות.
רק אתמול נתקל מארב של כוח שכן בשני מחבלים. בחילופי האש הם נהרגו ואחד הצוערים מהפלוגה נפגע מקליעים ברגלו ופונה במסוק לרמב"ם.
אנו צועדים בשקט, צעידה קשה במורד הסאלוקי האפל, ונשכבים במארב "כוכב", במעגל, הפנים והנשק החוצה, רגליים פשוקות ומונחות על רגלי אלה השוכבים לצידך, תרגולת של העברת מסרים ללא צורך בדיבור.
השעה 3:00. שקט מאיים מסביב וחושך כבד, כזה שיש רק בלבנון.
ופתאום, בעיטה ברגל מזה שמימיני. המסר עובר במהירות בלחישות: דמויות בואדי מתקדמות לעברנו.
אני מאמץ את עיני ולא רואה דבר. לאחר כמה רגעים נשמעים רעשים קלושים מתוך הסבך. אין ספק, זה נשמע כצעדים איטיים של מספר אנשים.
האלונקה מונחת לצידי. העמסתי על עצמי ציוד רפואי רב ובעיקר הרבה נוזלים לעירוי, הרבה יותר ממה שצריך בדרך כלל, ואני כבד, כבד.
הצעדים מתקרבים וכעת, על רקע הסלעים הבהירים גם נראות כמה דמויות שפופות הצועדות בזהירות.
אני מזיע ומתנשם בכבדות. פחד אימים. אני מרגיש שידי משותקות מאימה וחושש שלא אצליח לירות בנשק. פתאום אני מבין מהו פיק ברכיים אמיתי, משתק.
הדמויות עוצרות לרגע ואז ממשיכות להתקרב ישר אלינו. 100 מטר, 80 מטר… 50 מטר.
ההמתנה לפקודת מכת האש נראית כמו נצח והאצבע בשמורת ההדק רועדת. אני שרוע על אדמת לבנון ופוחד כמו שלא פחדתי מימי.
**
הרבה שנים עברו מאז אותה חוויית פחד נורא בואדי סאלוקי.
הפרטים ברובם נשכחים עם הזמן אבל התחושה, היא ברורה ובהירה ונוקבת היום ממש כמו אז.
שנים רבות חשתי שזו היתה נקודת ציון, הפחד הכי גדול שידעתי מאודי, כזה שאין לו מתחרים והוא צורב זיכרון חד שאינו חולף.
עד למבצע צוק איתן.
שנים אחריו, ואני נוכח בהבדל בין אותו פחד מלבנון, פחד מתבקש, וטבעי והגיוני מהמוות, לפחד האחר, הנורא יותר, פחד מוות של אבא חסר אונים על בנו הבכור.
הוא תופס בקרביים והוא לא מרפה, והוא נמשך שעות וימים ושבועות.
לא נותן לישון, לא נותן לקיים שגרת חיים נורמאלית. הוא יושב בגרון, בחזה ובבטן ולא נותן מנוח.
בלילות הארוכים של יולי 2014, ברגעי החרדה האינסופיים מול המסך, היה עולה לי הזיכרון מהסאלוקי, כמו מאתגר את הפחד הנוכחי אל מול זה שכמעט ונשכח.
יש את הפחד של לבנון ויש את זה של צוק איתן.
שניהם קיימים עוד איפה שהוא בנבכי הנפש, שניהם יהיו שם לעולם אבל האחרון, רבותי, הוא לוקח בגדול.