הָטְמָנוֹת או לא להיות

בואו נדבר על הטמנות. מה זה בכלל, ולמה זה כל כך חשוב.

ובכן, כשאומרים "הטמנה" בהקשר של טיולי הליכה, מתכוונים לפתרון לבעיית זמינות המים והאוכל לאורך שביל ההליכה.
בארצנו החמה, אחת הסכנות המשמעותיות ביותר להולכים בשבילים היא המחסור במי שתיה.

בני אנוש צריכים לשתות מספיק על מנת שלא להגיע למצב של התייבשות.
התייבשות הוא מצב פיזיולוגי בו כמות הנוזלים בגוף הוא פחות מ  60% לגבר ו55% לאשה.
תינוקות רגישים עוד יותר וכמות הנוזלים בגופם אסור שתרד מ 78%.

כאשר אדם מאבד נוזלים בכמות של 5% ויותר ממשקל גופו ואינו מחזיר אותם לגופו באמצעות שתיה, הוא מתייבש.
ברור לגמרי שסכנת ההתייבשות מיידית ומסוכנת יותר ככל שטמפרטורת הסביבה עולה וככל שאיבוד הנוזלים גובר (לרוב, כתוצאה מהזעה).

אז הבנו שלהתייבש זה לא טוב…
ומכיוון שכמו שאמרנו, ארצנו חמה עד מאוד, יש צורך ברור לדאוג שהמים יהיו זמינים לנו בכמות מספקת לאורך כל הטיול.
כאשר הטיול שלנו תחום לקניון עזריאלי או מדרחוב בן יהודה, אנחנו מסודרים. אבל מה אם מדובר בהליכה חוצת מדבר עם 15 ק"ג על הגב? שם לא נמצא קיוסק, לא גזלן, ולרוב גם לא ברז פשוט.
בדיוק לשם כך התכנסנו פה.

ככלל, באיזור המדברי של ישראל המצוי בקווים כלליים בין בקעת באר שבע-ערד לבין אילת, אין מי שתיה זמינים.
כמובן שהיוצאים מן הכלל הם הישובים, מחנות הצבא, ולעיתים גם מעיינות וגבים (שאת מימיהם יש לטהר).
המטייל בשבילי הנגב , הרי אילת או הערבה חייב לתכנן את מסלולו בכובד ראש בראייה של מי שתיה זמינים כעדיפות עליונה. אדם יכול להימנע ממזון אפילו שבוע. ממים-ממש לא.

מהצורך החשוב הזה נולד מושג ההטמנות. אופי ההטמנה קשור כמובן לסוג ומשך הטיול. בדרך כלל אנו שוקלים להטמין מים אם אין אפשרות אחרת להשיגם, כמו הקפצה או מעבר בישוב. ההטמנה חייבת להיעשות בצורה כזו שמצד אחד תימצא בקלות על ידי המטייל, ומצד שני שתהה מוסתרת ולא תילקח ע"י מי שאיננה שייכת לו.

מה מטמינים

רוב רובן של ההטמנות יהיה מים, אבל ישנם מטיילים המטמינים גם אוכל (ועוד מעט נדבר על מה אסור להטמין), ביגוד חם, כלי בישול ואפילו עצים למדורה.
המים המוטמנים צריכים להיות בבקבוקים סגורים, רצוי ברביעית או שישיות סגורות, ועליהם (וזה חשוב!) פתק המציין למי הם מיועדים, תאריך ההטמנה וטלפון המטמין.

כמות המים נגזרת מכמות המטיילים, אורך קטע המסלול שאליו ההטמנה מיועדת, וכמובן מזג האויר. כלל אצבע מדבר על 5 עד 6 ליטר לאדם ליום בתנאים של עומס חום.

כלל חשוב מאוד בהטמנה הוא אריזות אטומות. אריזת מזון שאינה אטומה, יש סיכוי גדול שתימצא ע"י בעלי חיים שחוש הריח שלהם מפותח מאוד. כבר ראיתי שקיות במבה ודוריטוס שנלקחו ע"י זאבים ושועלים!
רצוי גם שהאריזות יהיו קשיחות ולא רכות, מאותה סיבה בדיוק. קופסאות שימורים הם אריזה מושלמת, רק לא לשכוח לקחת את הקופסאות הריקות איתכם.

מי מטמין

ישנן שתי אפשרויות:

1. אתם. רק שזה אומר להפסיד (לפחות) יום עבודה, לכתת רגליים או גלגלים, למצוא את המקומות המיועדים, להטמין בהם, לסמן אותם, ולחזור הביתה עייפים אך מרוצים
2. השיטה השניה, והפופולרית יותר, היא להיעזר באחרים. אותם אחרים יהיו לרוב ג'יפאים תושבי הסביבה שישמחו להטמין לכם כל דבר על פי מאווייכם בעד תשלום.
   כיום יש לא מעט כאלו, הם זמינים ואמינים וניתן לשלם להם בשלל שיטות ולמצוא את הטמנותיהם לאחר מכן. חפשו אותם בגוגל.

היכן מטמינים

על תוואי הציר המתוכנן או לצידו, כמובן. הכי טוב- לחפור בור ולקבור בו את ההטמנה. זה שומר על המים צוננים ומגן עליהם מקרינת השמש. החיסרון העיקרי כאן הוא – למצוא אותם…
את הבעיה הקטנה הזו אפשר לפתור על ידי צילום המקום או סימונו בגל אבנים או בסימן אחר.
כמו שכבר נאמר, חשוב שההטמנה לא תימצא ותילקח על ידי מישהו אחר. אז תחביאו טוב.
איפה לא לחפור: זכרו שאין לפגוע בשום צורה בטבע. השתמשו בקפלי קרקע טבעיים או מסלע מקומי בלי לפגוע בו. אל תחפרו לעולם בתוך אתר ארכאולוגי, בקרבת מבנים, ליד בתי גידול של חיות או צמחים, בצמוד לכביש או בערוץ נחל העלול לקבל שיטפון.

איך מטמינים

אם ההטמנה מבוצעת ע"י מטמינים בשכר, החבר'ה האלו יודעים את העבודה. לרוב הם יטמינו לכם את המים בתוך גל אבנים, טרסה או שקע באדמה, ויכסו אותם באבנים או בחול.
אם אתם המטמינים, אנא הצטיידו באת חפירה, מצאו מקום מתאים, חפרו ואמצו!
לאחר העבודה, טשטשו את איזור ההטמנה ותעדו אותו ע"י צילום מקומי וסביבתי. רצוי גם לרשום את הנ"צ המדויק (צריך GPS) של כל נקודה ונקודה.

כאן למטה טרחתי וצילמתי סרטון המדגים את הפרקטיקה. נסו ותהנו 😊